לפני 13 שנים השתתפתי בקורס אימון מנהלים למנהלות משאבי אנוש. הסמנכ"לית המדהימה שלי [פזית חן הירשפילד] שהיתה ועודנה מנטורית נפלאה ומעוררת השראה, החליטה לזרוק אותי למים: "עמוס הוא מנהל חדש. זאת הפעם הראשונה בחייו שהוא מנהל אנשים. יש לו עובדת אחת תחתיו והוא מרגישה שהוא צריך עזרה. הבטחתי לו שמהשבוע הבא את תלווי אותו בפגישות 1 על 1".
התגובה הראשונה שלי היתה "אמאל'ה"!! הרגשתי מיד את כובד האחריות על כתפיי, כלפיו וכלפי העובדת שאותה הוא מנהל: מה אם אעשה טעויות? מה אם העצות שלי לא יהיו מתאימות? מה אם לא אזכור את המתודולוגיה והכלים שלמדתי?
התחלנו להיפגש, וככל שהתהליך התקדם הבנתי שהערך ששנינו מקבלים ממנו הוא ממש גבוה. עמוס היה מגיע לפגישות בעקביות, מבצע את המשימות שסיכמנו, מתלבט, מביא איתו דוגמאות ומקרים שקשורים לאותה עובדת אבל לא רק. הוא הביא גם דילמות שקשורות לממשקים: למנהל שלו ולפרויקטים שרצה לקדם בארגון.
ניסיתי להבין לעומק למה הוא כל כך מחויב לתהליך האימון האישי איתי, מה הוא מקבל ממנו? והמסקנה העיקרית שלי היתה: אוויר.
עם השנים שמתי לב שמעבר לעצות המקצועיות, כיווני החשיבה החדשים, השאלות וההקשבה, המנהלים מגיעים למפגשים עמוסים, קצרים בזמן ולעיתים ממש חנוקים. והם יוצאים מהמשרד שלי קצת אחרת - עם אוויר ואנרגיה שמספיקה להם להמשך הפעילות השוטפת. המפגשים היו עבור עמוס נקודת עצירה, התבוננות, אפשרות לחשיבה עמוקה והתייעצות במרחב בטוח, לא שיפוטי, דיסקרטי, מרחב שהוא רק שלו ולמענו.
ומה הערך שמקבלת המלווה? כל מפגש כזה מצריך ממך הקשבה אמיתית וכנה, לשים רגע את הדעות שלך בצד ולהסתכל על הסיטואציות מהעיניים של המנהל שאיתו את עובדת. את לומדת להיות חדה ויצירתית תוך כדי תנועה. את לומדת על המנהלים בארגון שלך, על הארגון עצמו, על מערכות יחסים ועוד.
התהליך האינטנסיבי עם עמוס הסתיים לאחר מספר חודשים, המשכתי ללוות אותו באופן שוטף בדרך קצת שונה במשך השנתיים הבאות. גם היום, שנים אחרי שהפסקנו לעבוד ביחד, כשיש לו דילמה ניהולית הוא עדיין מתקשר ואנחנו מדסקסים עליה. אין סיפוק גדול מזה!
עם השנים דייקתי את התהליך, בניתי ושכללתי כלים ואספתי אינספור דוגמאות וניסיון. את כל אלה זיככתי לסדנה שמיועדת למנהלות משאבי אנוש בארגונים. כדי שגם אתן תעשו את זה עבור הארגון שלכן ועבורכן.
Comments