כאשר אנחנו נותנים חשיבות ניכרת לאינטרסים שלנו על פני האינטרסים של הצד האחר אנחנו בסיטואציה של תחרות. במצב זה אנחנו משקיעים את כל מה שאנחנו יכולים על מנת לדאוג לאינטרסים שלנו, ללא התחשבות באינטרסים של הצד האחר. מבחינתנו זהו מצב של נצחון או הפסד. בדר"כ סגנון זה מלווה באווירה לא נעימה בין הצדדים.

סגנון זה מתקיים כאשר האינטרסים של כל הצדדים (כולל אלו שלנו) חשובים לנו באותה מידה. החשיבות לאינטרס של האחר יכולה לנבוע כתוצאה מקשר אישי משמעותי (חברים או משפחה) או מתוך אינטרס לשמור על קשר תקין לאורך זמן, מה שמאפיין סביבה ארגונית. במצב זה, המאמץ של הצדדים מוקדש למציאת פתרון של "win-win", כזה המשרת את כל הצדדים. סגנון זה דורש תקשורת טובה להבנת הצרכים השונים יחד עם יצירתיות במציאת הפתרונות האפשריים. מיותר לציין, שסגנון זה הינו המועדף מכולם מבחינת ההשפעה שלו על כל צד ועל היחסים בטווח הארוך.
 

לעיתים, במצבי קונפליקט אנו נוטים להפחית בחשיבות שאנו מייחסים להשגת היעדים שלנו וגם להשגת היעדים של הצד האחר. או לחילופין, אנחנו נמנעים מהקונפליקט בשל חוסר נעימות להיכנס לעימות. הצדדים השונים מחכים שהקונפליקט יפתר מאליו. כשמדובר בקונפליקט קטן וחסר חשיבות – זוהי אפשרות מקובלת. הבעיה היא במקרים של קונפליקטים מהותיים. גישת ההימנעות רק תדחה את ההתמודדות עם הקונפליקט לשלב מאוחר יותר, ואז יש סכנה שמרחב הפתרונות יהיה קטן יותר.

סגנון זה מתאפיין בשימת דגש על השגת יעדי האחר על חשבון השגת היעדים שלנו. כיצד זה ייתכן שנוותר על האינטרסים שלנו למען האחר? לעיתים, אנחנו מבינים שבסיטואציה מסוימת יש יותר חשיבות שהצד האחר יהיה מרוצה מאשר שאנחנו נשיג את מטרתנו על מנת לשמור על יחסי עבודה תקינים או מתוך מחשבה שבפעם הבאה הצד האחר יבוא לקראתנו. לעיתים נבחין שמראש אין לנו סיכוי ולכן נוותר.

​סגנון זה הוא מעין מצב ביניים, כשיש מידה בינונית של דאגה לאינטרסים של כל הצדדים. הוא נובע לרוב מתוך תחושה שלכל צד מגיעה הזכות למימוש חלק מהאינטרסים שלו ומרצון להימנע מההשפעות השליליות של תחרות. הפשרה מושגת ע"י ויתורים הדדיים. לעיתים פשרה היא הפתרון הארגוני הקל להתמודדות עם קונפליקטים. על אף שפשרה נתפסת כפתרון הוגן לשני הצדדים, היא יכולה ליצור תחושת תסכול מאחר ואף צד לא באמת הצליח להשיג את האינטרסים שלו (וייתכן שבכך הארגון מפסיד בטווח הארוך).