השבוע כינסו אותנו, ההורים של כיתת ד', לשיחה עם הפסיכולוגית של בית הספר, היא דיברה על הצורך של הילדים שלנו בשלב ההתפתחותי בו הם נמצאים, בחברה, בשייכות לקבוצה, על ההשוואה לאחרים.
בעולם שבו אנחנו טורפים את הקלפים ומפריכים כל כך הרבה תיאוריות, אולי הגיע הזמן לבחון גם תיאוריות פסיכולוגיות ואת תיאוריות ההתפתחות שנכתבו בשנות ה 20 של המאה הקודמת.
אנחנו מדברים היום בעולם העבודה על אינדבדואליזציה ופרסונליזציה, על השונות בין הא.נשים, על הצורך של המנהלות והמנהלים להכיר כל אחד ואחת מהא.נשים שלהם לעומק, להבין את החוזקות שלהם.ן, את המוטיבציות השונות ולנהל אותם.ן בדרך שמתאימה להם, על הצורך בהתאמת התפקיד לאישיות של האדם ולתשוקות שלו או שלה ולא רק לידע המקצועי או הטכנולוגי.
האם כולנו רוצים וצריכים שייכות? להיות חלק מצוות? להגיע לאירועי חברה ולימי גיבוש?
יש א.נשים רבים שלא!
בתפיסת העולם שלי, גם הילדים שלנו, כמו הא.נשים המבוגרים, צריכים שנסתכל עליהם כעולם שלם וכאדם ייחודי, שנניח את כל התיאוריות בצד, נסתכל להם.ן בעיניים ונשאל את עצמנו ואותם, מה הם רוצים וצריכים? מה עושה להם טוב? מה משמח אותם? נפסיק להכניס אותם לתבניות ולמודלים, נפסיק להגיד מה צריך ומה מקובל, לשפוט את ההתנהגויות שלהם.ן לפי הצרכים ואמות המידה שלנו, נפסיק להשוות לניסיון החיים שלנו ומה שעשה לנו טוב ונתחיל לשאול יותר שאלות, לבחון את הדברים לעומק ולהטיל ספק.
בניהול, כמו בהורות, אנחנו לא בוחרים את הילדים שלנו ואנחנו לא באמת בוחרים את הא.נשים שלנו, הצוות שלנו מורכב מא.נשים שונים ומגוונים, המשימה העיקרית שלנו היא להכיר אותם ואותן טוב יותר ולהבין לעומק מה עושה להם.ן טוב, עכשיו. לפעול להתאים את התפקיד, המשימות, הצוותים לא.נשים. למה? ככה!! בלי אינטרסים ותועלות, בלי "מה יוצא לנו מזה", אלא כי זה מה שנכון אנושית וערכית.
